ביאור שטיינזלץ על יבמות נ״ב

1 ותוהים: וכי האי זה גט אחר גט הוא? הרי המשנה מתחילה בנושא של גט אחר גט, וכאן, כשהיא מפרטת, היא מדברת על גט שאחר המאמר! אמר רב יהודה: הכי קאמר כך אמר, כך יש להבין: גט אחר הגט, ומאמר אחר מאמר — כדאמרן כמו שאמרנו ופירשנו בברייתא, אבל ביבם אחד ויבמה אחת כיצד התרתן? מהי הדרך להתיר את הקשר ההלכתי המורכב שנוצר ביניהם? ומסביר: אם עשה מאמר ביבמתו ונתן לה גט — צריכה הימנו חליצה.

2 א שנינו במשנה: עשה מאמר ובעל — הרי זו כמצותה. ומעירים: לימא האם לומר שמסייע ליה לו הדבר לרב הונא, שאמר רב הונא: מצות יבמה לכתחילה שמקדש ואחר כך בועל, ולא יבעל בלא קידושין. ולכאורה כך גם משתמע מן המשנה. ודוחים: משם אין ראיה גמורה, אימא אמור שהכוונה היתה: אף זה כמצותה, שאם עשה בה מאמר ואחר כך בעל — גם זו היא דרך כשרה, אבל לא נאמר במשנה שרק באופן זה מקיימים את המצוה.

3 ושואלים: אם רק דבר זה רצה לומר — אם כן פשיטא פשוט, מובן מאליו הוא! וכי מדוע נחשוב שעשיית מאמר ביבמה גרעה משהו? ומשיבים: היה צורך לומר זאת, כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר כיון שאמר מר החכם: העושה מאמר ביבמתו — פרחה נסתלקה הימנו זיקת יבמין, וחלה עליו זיקת ארוסין ונשואין, וכיון שעשה כך אימא לאו מצוה קעביד אמור ששוב איננו עושה מצוה כאשר הוא מייבם אותה, שהרי כבר אין זיקת ייבום, על כן קא משמע לן השמיע לנו שמכל מקום רואים את המאמר והביאה כהמשך אחד, ויש בכך מצוה.

4 ומוסיפים: גופא לגוף הדברים, אמר רב הונא: מצות יבמין — מקדש ואחר כך בועל, ואם בעל ועשה מאמר אחר כך — קנה. ותוהים: אם בעל ועשה מאמר — פשיטא פשוט שקנה, דהא קניה שהרי קנה אותה כבר בביאה, והמאמר אינו מעלה ואינו מוריד! אלא אימא אמור, תקן כך: אם בעל אשה בלא מאמר, שלא קידש אותה קודם — גם אז קנה.

5 ושואלים: והתניא והרי שנינו בברייתא שאם בעל בלא מאמר לוקה! ומשיבים: המלקות אינן משום שעבר ולא עשה מאמר, אלא מכת מרדות היא מדרבנן מדברי סופרים, שמכים אותו על שנהג שלא בדרך צניעות.

6 שכן רב מנגיד היה מלקה את כל מאן מי שהיה מקדש אשה בביאה. שאף שזו אחת מדרכי הקנין באשה, כיון שהיא דרך פריצות — היה מלקה את מי שעושה כן. וכן היה מלקה את כל מאן מי שהיה מקדש אשה בשוקא בשוק ולא בבית, שאף היא דרך פריצות. וכן היה מלקה את מאן מי שהיה מקדש אשה בלא שדוכי שידוכים לפני כן, שאף זה נחשב כפריצות.

7 וכן היה מלקה את מאן מי שהיה מבטל גיטא גט שנתן קודם לכן, שמודיע בפני עדים שגט זה בטל, שאף שביטולו מועיל, מכל מקום עבר על דברי חכמים שאסרו לבטל גט, שלא תיכשל אשתו באיסור, שכיון שאינה יודעת על הביטול תינשא לאחר. וכן את מאן מי שמסר מודעא אגיטא על גט, שלפני שנתן את הגט הריהו מוסר בפני שלושה הודעה שהגט שהוא עומד לתת אינו נותנו מרצונו אלא בכפיה, והוא רוצה לבטלו מראש, שאף אז נמצא מכשיל את אשתו הסבורה שזה גט כשר.

8 וכן את מאן דפקיר שליחא דרבנן ואת מי שהתחצף בשליח חכמים אף שהשליח עצמו אינו חכם, כיון שבא בשליחות חכמים — המתחצף כנגדו הריהו כמעליב את החכמים עצמם. ואת מאן דשהי שמתא דרבנן עליה תלתין יומין מי שהשהה עליו נידוי שנידוהו חכמים במשך שלושים יום ולא אתי לבי דינא בא לבית הדין ולא תבע שיבטלו לשמתיה את נידויו על ידי שיתקן את מה שחטא ושבגללו הוטל עליו נידוי. שבזה שלא ביקש לבטל את הנידוי הוא מראה שאיננו חושש לגדר זה שגדרו חכמים בנידוי, ולכן ילקוהו.

9 וכן היה מלקה על חתנא דדאיר בבי חמוהי חתן שהיה דר בבית חמיו שיש במצב זה חשש של פיתוי לגילוי ערוה בין החתן לחמותו. ושואלים: דדאיר מי שדר בבית חמיו — אין כן היה מלקה אותו, ואולם דחליף מי שרק חולף ליד בית חמיו לעיתים קרובות — לא היה מלקה? והא ההוא דחליף אבבא דבי חמוהי ונגדיה והרי מעשה באחד שחלף על פתח בית חמיו והלקהו רב ששת! ומסבירים: שם היתה סיבה מיוחדת לדבר: ההוא מידם הוה דיים מחמתיה אותו אדם חשוד על חמותו היה וכיון שעבר סמוך לבית חמותו הלקוהו, משום שהוא מחזק על ידי כך את השמועה הרעה.

10 נהרדעי אמרי חכמי נהרדעא היו אומרים: בכולהו בכולם לא מנגיד היה מלקה רב, אלא לזה שהיה מקדש בביאה ובלא לעשות שדוכי שידוכים קודם לכן. ואיכא דאמרי ויש שאומרים שהיה מלקה למקדש בביאה אפילו בשדוכי נמי בשידוכים גם כן משום פריצותא הפריצות שיש בדבר, שהוא מזמין עדים לביאה.

11 ב תנו רבנן שנו חכמים : כיצד דהוא מאמר? נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה: "הרי את מקודשת לי", או שקידשה בשטר. ושואלים: ובשטר כיצד דמקדש? על השאלה עצמה תוהים: בשטר כיצד?! כדאמרן כמו שאמרנו בהלכות כתיבת שטר קידושין לכל אשה: אם כתב לה על הנייר או על החרס אף על פי שאין בו שוה פרוטה שכן השטר קונה לא מכוח ערכו הממוני, אלא מכוח הכתוב בו: "הרי את מקודשת לי", וכמו כן הריהו כותב בשטר קידושי יבמה "מאמר"! אמר אביי: לא על שטר קידושין של יבם שאלו, אלא הכי קאמר כך אמר, כך היתה השאלה: שטר כתובת יבמין כיצד הוא כתוב?

12 ועל זה משיבים: שכתב לה: "אנא אני פלוני בר בן פלוני קבילית ית קיבלתי את פלונית יבמתי עלי, לזון ולפרנסה כראוי, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון". ואין אחריות הכתובה על שם היבם, שהרי אמרו שכתובתה היא מנכסי המת. ומעירים: ואי לית ואם אין לה אפשרות לגבות מנכסי הראשון, שלא היו לו נכסים — תקינו תיקנו לה רבנן חכמים שתהה כתובתה מן השני, ומאותו טעם שתיקנו כתובה באשה: כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. שאם לא יהיה לו בכך הפסד ממון, עלול לגרשה בשל תרעומת כלשהי.

13 ג בעא מיניה שאל אותו אביי מרבה: נתן לה ליבמה גט, ואמר בנוסח זה: "הרי את מגורשת הימני, ואי ואין את מותרת לכל אדם". מהו דינו של גט כזה? האם נאמר כי גט יבמה דרבנן מדברי חכמים הוא ועשאוהו כגט גמור באשה, וגט דמהני שמועיל באשת איש — מהני מועיל גם ביבמה, וגט שלא מהני מועיל באשת איש — אף לא מהני מועיל ביבמה, וכיון שנוסח כזה אין לו תוקף גט כלל באשת איש, גם ביבמה לא ייחשב כלל, או דלמא אתי לאחלופי בגיטא שמא יבואו להחליף גט זה בגט של ממש שיאמרו שאף אם נתן לה גט רגיל אין בכך ולא כלום ויכול לשאתה לאחר מכן, ולכך גזרו שידחה את היבמה, ולא יוכל עוד לשאת אותה אף לאחר שנתן לה גט כזה.

14 אמר ליה לו רבה: חיישינן דלמא אתי לאחלופי בגיטא חוששים אנו שמא יבואו להחליף אותו בגט אחר ולכן הוא פוסל ביבמה. מתקיף לה מקשה על כך רבה בר חנן: אלא מעתה שאנחנו מחמירים בגט יבמה וחוששים לחילוף, אם יהיב נותן לה ניירא בעלמא נייר סתם שאין כתוב עליו ענין גירושין — הכי נמי כך גם כן תאמר שפסלה? אמר ליה לו: התם שם כשנותן לה נייר שאין עליו נוסח גט, אפילו אם יאמר לה "הרי זה גט", אין לו תוקף כלל, ולא פסיל פוסל בכהונה, ואילו הכא כאן גט כגון זה קפסיל פוסל על כל פנים לכהונה,

15 דתניא שכן שנינו בברייתא, נאמר: "ואשה גרושה מאישה לא יקחו" ויקרא כא, ז, ולמדו מדיוק הלשון: אפילו לא נתגרשה אלא מאישה, שאמר לה בגט "הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם" — גם אשה כזו "לא יקחו" — אסור להם לשאת. ואשה שקיבלה גט כזה, אף שהגט איננו מועיל להתירה לאחרים כלל, מכל מקום יש בו כדי לפסול אותה לכהן, והיינו וזהו הנקרא "ריח הגט" שפוסל בכהונה. וכיון שגט בנוסח זה יש לו תוקף כל שהוא, הרי מועיל גט כגון זה גם כדי לפסול את היבמה.

16 אמר רמי בר חמא: הרי אמרו אם אמר אחד ללבלר: כתוב עכשיו גט לארוסתי, לכשאכנסנה כאשר אשא אותה אגרשנה בגט זה. ואמרו, שאם נתן לה גט זה לאחר שכנסה — הרי זה גט. ומדוע — מפני שבידו לגרשה גם בהיותה ארוסה, לכן הגט שהוא כותב בהיותה ארוסה יש לו תוקף.

17 ואם כתב ונתן גט לאשה בעלמא סתם שאינה קשורה בו כלל, גם אם אחר כך נשא אותה לאשה — אין זה גט. ומדוע — מפני שאין בידו לגרשה בשעה שנכתב הגט, ולכן אין בו ממש. עד כאן דברים ידועים, ועל פיהם בעי שאל רמי בר חמא: אם כתב גט ליבמתו ולא נתן לה, ואחר כך כשכנסה נתנו לה, מהו? האם גט הוא או לא? וצדדי השאלה: כיון דאגידא ביה שהיא קשורה בו הרי כארוסתו דמיא היא נחשבת, או דלמא שמא כיון שלא עבד עשה בה עדיין מאמר לא נחשבת אף כארוסה, ואין הגט מועיל? לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ומסכמים: תיקו תעמוד השאלה במקומה.

18 בעי שאל רב חנניה: כתב גט ופירש שהוא מנתק בו את זיקתו ליבמתו, ואולם לא את הקשר שביניהם כתוצאה ממאמרו שעשה בה, וכן אם כתב גט למאמרו ופירש שהוא לא לזיקתו, מהו דינו? האם המאמר עילוי על הזיקה קא רמי הוא מוטל, נסמך, והם נחשבים כקשר אחד מתמשך, וממילא הוה ליה הרי הוא כמגרש חצי אשה, והמגרש חצי אשה לא עשה ולא כלום, או דלמא שמא האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי זה לעצמו עומד וזה לעצמו עומד ויכול לבטל בגט את הזיקה או את המאמר לבדם.

19 ושואלים: ותפשוט ליה ותפתור לו את הבעיה הזו מדברי רבא, שאמר רבא: נתן גט למאמרו — הותרה צרתה, שהמאמר שעשה בה בוטל, ונשאר קשר הזיקה במקומו, ולכן צרתה של יבמה זו מותרת עדיין לייבום, משמע שהמאמר והזיקה אינם קשורים זה בזה! ומשיבים: לרבא פשיטא ליה היה פשוט לו, ואולם לרב חנניה מיבעיא ליה היה מסופק לו, ואם כן מאי מה הוא הדין בענין זה? וכיון שאין לו הוכחה אחרת ואת דברי רבא שהוא אמורא כמותו אינו מקבל כהוכחה — אין איפוא פתרון לבעיה, ומסכמים: תיקו תעמוד השאלה במקומה.

20 א שנינו במשנה: חלץ ועשה מאמר — אין אחר חליצה כלום, ולמאמר זה אין תוקף כלל. אמר רב יהודה אמר רב: זו דברי ר' עקיבא, שאמר: אין קדושין תופסין בחייבי לאוין, וכיון שחלץ לאשה — הרי היא עליו באיסור של "לא יבנה", ולכן אין קידושין תופסים בה. אבל חכמים אומרים: יש אחר חליצה כלום. כי אמנם החלוצה אסורה עליו בלאו, אבל אם מקדש אותה, הקידושין תופסים בה כבשאר חייבי לאוין.

21 ושואלים: ומי מצית מוקמת לה והאם יכול אתה להעמיד, להסביר, אותה את משנתנו כדעת ר' עקיבא, והא קתני רישא והרי שנה בראשה של המשנה: נתן גט ועשה מאמר — צריכה גט וחליצה. ואי ואם דעת ר' עקיבא היא, כיון דיהב שנתן לה גט, מי מהני האם מועיל בה מאמר?

22 והתניא והרי שנינו בברייתא, ר' עקיבא אומר: מנין לנותן גט ליבמתו שנאסרה עליו עולמית ואינו יכול לשאתה שוב לאשה — שנאמר: "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה להיות לו לאשה" דברים כד, ד, והוא מפרש את המילים המיותרות "אשר שלחה" שהכוונה בהם אחר שילוח, שפעמים אפילו אשה שלא נישאה לאחר, אם נתן לה הראשון גט איננו יכול לשאת אותה שוב, ודבר זה הוא ביבמה, שכיון שנתן לה גט נאסרה עליו עולמית.

23 אמר רב אשי: מכאן אין הוכחה, כי גט יבמין מדרבנן מדברי סופרים הוא, וקרא והכתוב שהבאנו הוא רק אסמכתא בעלמא סמך, רמז, בלבד.

24 ומעירים לעצם ההלכה שבענין קידושין אחר חליצה: תניא נמי הכי שנויה ברייתא גם כן כך: אמר רבי: אין הדברים הללו אמורים אלא לדברי ר' עקיבא, שהיה עושה חלוצה כערוה. אבל חכמים אומרים: יש אחר חליצה כלום. ואני אומר לחלק: אימתי יתפסו בה קידושין אחר חליצה — בזמן שקדשה לשום לשם אישות בקידושין גמורים כדרך שמקדש אשה סתם ולא במאמר יבמין, אבל קדשה אחר חליצה ופירש שהוא מקדשה לשום יבמות — אין אחר חליצה כלום. שהרי אחר חליצה שוב אין ביניהם זיקת ייבום.

25 תניא אידך שנויה ברייתא אחרת: החולץ ליבמתו וחזר וקדשה, רבי אומר: אם קדשה לשום אישות — צריכה הימנו גט, ואם קידשה לשום יבמות — אין צריכה הימנו גט. וחכמים אומרים: בין שקדשה לשום אישות בין שקדשה לשום יבמות — צריכה הימנו גט, שהרי הקידושין תופסים בה.

26 אמר רב יוסף: מאי טעמא מה הטעם של רבי, שהמקדש את חלוצתו לשם ייבום לא תפסו בה קידושין, ואם מקדשה סתם, קידושין תופסים בה — כי עשאוה כמו אדם שעודר בנכסי הגר שמת בלי יורשים, ונכסיו הם עכשיו הפקר, וכל המחזיק בהם זוכה בהם. ואם עודר בנכסי הגר על מנת לזכות בנכסים אלו — קנה, אבל אם היה עודר בנכסי הגר וכסבור בטעות כי האדמות שבהן הוא עודר שלו הן, כיון שלא היתה לו כוונת קנין, אף שעשה מעשה קנין — דלא קני שאינו קונה. אף כאן, כיון שהוא התכוון לייבום, וזיקת הייבום אינה קיימת עוד — כל המעשה בטל.

27 אמר ליה לו אביי: מי דמי האם דומה הדוגמא שהבאת לענייננו? התם לא קא מכוין למיקני שם, בעודר וסבור שזה שלו, איננו מתכוון לקנות נכסים בזמן שעודר, אבל הכא קא מכוין למיקני מתכוון לקנות את האשה! הא לא דמיא זה אינו דומה אלא לעודר בנכסי גר זה שמת, וכסבור של גר אחר הוא, דקני שקונה, אף שלא ידע בדיוק מה הוא קונה. ואף כאן יחול קנין הקידושין למרות טעותו.

28 אלא אמר אביי: אי אפשר לפרש את מחלוקת רבי וחכמים, אלא הכא במאי עסקינן כאן במה אנו עוסקים, כגון שאמר לה לחלוצה: התקדשי לי במאמר יבמין. רבי סבר: מאמר עילוי על זיקה קא רמי מוטל, נסמך ואין מקום למאמר אלא במקום שיש זיקה, ומכוח הזיקה, וממילא אתאי באה החליצה אפקעתה והפקיעה את הזיקה, ולכן אין מאמר יבמין קונה עוד בה. ורבנן סברי וחכמים סבורים: האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי זה לבדו עומד וזה לבדו עומד, שאף שבטלה הזיקה, מכל מקום הנוסח "מאמר יבמין" קונה. וראיה לדבר: מעיקרא מתחילה, לפני החליצה אילו אמר לה "התקדשי לי במאמר יבמין" — מי האם לא מהני היה מועיל בתורת קידושין, למרות שאין למאמר קשר לזיקה — השתא נמי מהני עכשיו גם כן מועיל למרות שהיא חלוצתו.

29 רבא אמר: אי אם שאמר לה "התקדשי לי במאמר יבמין" — כולי עלמא לא פליגי דמהניא הכל אינם חלוקים שמועיל והקנין תופס בה. והכא במאי עסקינן וכאן במה אנו עוסקים — כגון שאמר לה "התקדשי לי בזיקת יבמין". וזה ביאור המחלוקת: רבי סבר